הצגת יחיד

המורה לתיאטרון בתיכון אמר לי שהצגות יחיד זה רק לשחקנים ותיקים. אחרי כך וכך שנים בקריירה, יש לך זכות לעמוד לבד על במה.

הייתי בצבא ורציתי לשחק אבל לא היו לי פרטנרים להצגה. 

גם הסיפור לא הצדיק עוד שחקנים.

רציתי לספר סיפור אמיתי.

אגב, פעם מונודרמות עשו רק מבוגרים. 

היום גם צעירים עושים. 

בחיים לא הייתי מקבל הזדמנויות אם לא הייתי לבד בא ואומר שאני אחזיק מונודרמה. מעז. רוקם. מתכנן. יוזם. מזמין. ופשוט עושה. תמיד הרגשתי, בניגוד למה שאמרו לי בתיכון, יש לי זכות לעמוד לבד על הבמה.

כי לשחק זה מתאים לכל גיל, כל עוד יש לך את התשוקה לזה.

רק אחר כך, גיליתי שאני רוצה להיות עם עוד אנשים. להרגיש שייך. להרגיש משפחה שחסרה לי במציאות, על הבמה.

למה אני אומר את זה? כי היום אני מבין שהצגת יחיד זה בעצם הזעקה לשחק. זה לא נחלה של ותיקים או צעירים. יש מקום לכולם. גם וגם.

והצגת יחיד יכולה להיות בכל מני סוגים. זה לא חייב להיות רק כמו שהיה פעם. זה כל הזמן מתפתח כי זה בסוף בסוף, עמוק המורה בפנים, מגיע מאותה נפש שרוצה, כמו ילד קטן, בסך הכל לגעת בלב של הקהל.